החלטה בתיק בש"פ 2423/13

1.             בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (מ"ת 1693-02-13, כבוד השופט צ' קאפח) מיום 15.3.2013, במסגרתה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.             נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום, המייחס לו במסגרת האישום הראשון עבירות של סחר בבני אדם (לשם הבאה לידי מעשה זנות) לפי סעיף 377א(א)(5) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); החזקה בתנאי עבדות לפי סעיף 375א(א) לחוק העונשין; הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 202 בנסיבות סעיף 203(א) ו-(ב)(1) לחוק העונשין; אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(א)(1) בנסיבות סעיף 345(ב)(4) וביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; מעשה מגונה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(4) וביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות לפי סעיף 199(א) ו-(ב) לחוק העונשין; תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 בנסיבות סעיף 382(ג) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב) לחוק העונשין; איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין (ריבוי עבירות); הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 245(ב) לחוק העונשין. ובמסגרת האישום השני, אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(א)(1) בנסיבות סעיף 345(ב)(4) (ריבוי מקרים); מעשה סדום בנסיבות מחמירות לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-345(ב)(4) לחוק העונשין (ריבוי מקרים); תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב) לחוק העונשין (ריבוי מקרים); איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין (ריבוי מקרים),

3.             לפי עובדות כתב האישום הראשון, בין העורר ובין המתלוננת התקיימה מערכת יחסים זוגית. בראשית חודש נובמבר 2012, עזבה המתלוננת את בית הוריה מחשש לחייה, ושהתה במקלט לנשים מוכות. זמן קצר לאחר מכן, עברה להתגורר עם העורר במלון, ולאחר מכן בדירה בתל אביב. במועד שאינו ידוע (אולם בסמוך למועדים המצוינים לעיל), יצר העורר קשר עם בעל מכון זנות בתל אביב, ושניהם סיכמו כי המתלוננת תעבוד במכון שברשותו, והרווחים יחולקו בין העורר לבעל המכון. לאחר הסיכום, הודיע העורר למתלוננת כי עליה להתחיל לעבוד בזנות במכון. תחילה סירבה, והעורר איים עליה כי יחזירה לבית משפחתה, צעק עליה, קילל אותה, איים כי יפגע בה ואף הכה אותה בגופה. לבסוף, החלה המתלוננת לעבוד בזנות במכון. המתלוננת עבדה במכון במשך מספר שבועות, כאשר העורר הביאה והחזירה משם. מספר פעמים המתין מחוץ למכון כדי לוודא כי אינה בורחת משם. במשך תקופה זו, המשיכה להתנגד, והעורר איים עליה כי ישלח אותה חזרה לבית משפחתה, הורה לה שלא תספר לאיש על מעשיה או תתלונן במשטרה, ותקף אותה. בראשית שנת 2013, יצר העורר קשר עם בעל מכון זנות נוסף בראשון לציון וסיכם עימו כי המתלוננת תעבוד שם, והרווחים יחולקו בינו לבין בעל המכון הנוסף. שם עבדה המתלוננת במשך שבוע, כשברקע המשך איומים ואלימות של העורר. לאחר כשבוע, נעצר על ידי המשטרה. במהלך אותה התקופה, אילץ אותה לעסוק בזנות, וזאת אף במהלך מחזורה החודשי וחרף תלונותיה על כאבים ודלקות באיבר מינה. כמו כן, השתמש ברווחים מעבודתה במכון הזנות והמכון הנוסף לטובתו האישית.

4.             לפי עובדות כתב האישום השני, במהלך התקופה האמורה באישום הראשון, כפה העורר על המתלוננת לקיים עימו יחסי מין, וזאת על אף שהתנגדה ובכתה, תוך שימוש באלימות ואיומים. כל המקרים נעשו בדירתו לפנות בוקר, לאחר שהחזיר אותה ממכון הזנות. בארבעת המקרים הראשונים, החדיר הנאשם את איבר מינו לפיה, ולאחר מכן אנס אותה. במקרה החמישי, החדיר הנאשם את איבר מינו לפיה של המתלוננת, ואז לפי הטבעת שלה.

5.             בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, וזאת על בסיס הראיות לכאורה לקיום העבירות המתוארות לעיל; עילת מעצר של מסוכנות לאור חשש מפגיעה במתלוננת ולאור חזקת המסוכנות העולה מהעבירות המיוחסות לו, וכן בשל החשש לשיבוש הליכי משפט והימלטות.

6.             בית המשפט המחוזי הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. מהתסקיר עלה כי לעורר יכולת נמוכה לבחון את משמעות וההשלכות של מעשיו, ולאור זאת קיים סיכון במצבו. כמו כן, אין לו עבר פלילי. עם זאת, ניתן לצמצמם את הסיכון במצבו באמצעות חלופת מעצר ומפקחים רציניים. בעניין זה, ציין קצין המבחן כי בני משפחתו של העורר, איתם נפגש, יכולים להוות מפקחים מתאימים בביתם. המלצת שירות המבחן הייתה לשקול בחיוב שחרורו למעצר מלא בבית הוריו, בפיקוח הוריו, אחיו ודודו.

7.             ביום 15.3.2013 קיבל בית המשפט את הבקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטתו, קבע תחילה כי אין מחלוקת בין הצדדים לעניין הראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר הנדרשים לשם מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט ציין כי עובדות כתב האישום מצביעות על מערכת יחסים שהפכה ליחסי מרות קיצוניים של אדון ושפחה. ניכר כי העורר ניצל באופן קשה את המתלוננת, והפכה לכלי בידיו, לצרכים כלכליים ומיניים. בנוסף, מציין בית המשפט את הנסיבות החמורות של העבירות המיוחסות לעורר - חמישה מקרי האונס תוך כדי שהמתלוננת בוכה, האיומים שישלח אותה חזרה לבית הוריה, למרות שידע שהדבר עלול לסכן את חייה, והתעוקה הנפשית החמורה העולה מהודעות המתלוננות במשטרה. גם אם המתלוננת נמצאת במקום מוגן ובטוחה מפני העורר, "אין להעלות על הדעת כי ייגזר על המתלוננת להיות במנוסה מתמדת או במקום סגור, שעה שהמשיב יהיה בן חורין" (עמוד 6 להחלטה). מנגד, ציין בית המשפט כי מהתסקיר עולה כי לעורר אין עבר פלילי. כל אלה הובילו למצוקה קשה אותה הוא חווה במעצר. כן עמד בית המשפט על התרשמות שירות המבחן, לפיה העורר הוא אדם מניפולטיבי, שניצל לטובתו את חולשתה הנפשית של המתלוננת. משכך, קבע כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר במסגרת מעצר בית, נוכח הסיכוי שהוא יימלט, וכי לא ניתן לתת בו אמון שלא יפגע במתלוננת או בעדים אחרים. לאור כל אלה, דחה בית המשפט את המלצת שירות המבחן והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

8.             מכאן הערר שבפניי, במסגרתו מיקד העורר את טענותיו לעניין שחרור לחלופת מעצר. בין היתר, טוען הוא כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא קיבל את המלצת שירות המבחן. לטענתו, לא נשקפת ממנו מסוכנות. עוד טוען כי היה מקום ליתן משקל מוגבר לנסיבותיו האישיות, ולהעדר עבר פלילי. בהמשך לכך, לגישתו, חלופת המעצר יכולה לאיין את המסוכנות בעניינו. בנוסף, טוען הוא שהיה על בית המשפט לתת משקל בהחלטתו לטענת אליבי שלא נבדקו כלל על ידי המשטרה, ומחדלי חקירה.

9.             המשיבה סומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, מדובר בעבירות חמורות במיוחד, ועוצמת עילת המעצר והראיות לכאורה מחייבות מעצר עד תום ההליכים. כמו כן, לגישתה, המלצת התסקיר אינה סבירה, לרבות נוכח אפיונו של העורר בתסקיר עצמו. בעניין טענת האליבי שמעלה העורר, טוענת המשיבה כי האחרון הסכים לקיומם של ראיות לכאורה לעניין המעצר, ולכן הטענה אינה נוגעת לערר זה. לבסוף, אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר לאור הסיכון והמצוקה הנפשית שיגרום השחרור למתלוננת.

10.          במהלך הדיון, חזר העורר על טענותיו, וציין כי יש לו כמה הסתייגויות אף לגבי קיומן של ראיות לכאורה בעניינו.

11.          לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי ובחנתי את הודעת הערר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

12.          לשם מעצרו של נאשם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים - עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

13.          בא כוח העורר בטיעוניו לפני בית המשפט המחוזי אישר את קיומן של ראיות לכאורה בעניינו של העורר. ומכאן אין מקום להידרש לטענותיו בענין זה בהליך שבפניי. 

14.          בהמשך לכך, אין בידי לקבל את טענותיו של העורר בעניין האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. אין ספק שהעבירות המיוחסות לו הן חמורות ביותר, ומקימות עילת מסוכנות שלא בנקל תאויין. זאת, בפרט נוכח חומרתן החריגה של הנסיבות בהן בוצעו לכאורה. עיינתי בהחלטות שהציג העורר במהלך הדיון, ולא מצאתי בעבירות הנזכרות בהן חומרה המתקרבת לחומרת המעשים המיוחסים לעורר. אמנם תסקיר שירות המבחן שניתן בעניינו ממליץ לשחררו לחלופת מעצר, אולם נראה כי מסקנתו אינה מתיישבת עם תוכן התסקיר עצמו, ממנו עולה שמדובר באדם מניפולטיבי וחסר אמפתיה. עוד צוין בתסקיר כי קיים קושי לבחון נסיבות מעצרו והתנהלותו של העורר מול המתלוננת, העשוי להצביע על סיכון להישנות התנהגות בעייתית מצידו. די בכך כדי להגיע למסקנה שלא ניתן לתת בו אמון כי יקיים את תנאי חלופת המעצר (ראו: בש"פ 7873/12פלוני נ' מדינת ישראל (20.11.2012)). כך או כך, כידוע, אין בית המשפט מחויב לקבל את המלצת שירות המבחן (ראו: בש"פ 7549/00 אלבז נ' מדינת ישראל (30.10.2000); בש"פ 9302/08 אלעקובי נ' מדינת ישראל, 14.11.2008)).

15.          לאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, והערר נדחה בזה.

           ניתנה היום, ל' בניסן התשע"ג (10.4.2013).